תביעה לאיזון משאבים

האם בן זוג רשאי להיכנס לשותפות עסקית ללא ידיעת בן הזוג השני? והאם חיוב בן הזוג בהחזר חובות משותפים מותנה בידיעת אותו בן זוג בדבר אותם חובות?

בפסק דין מיום 12 מרץ 2020, בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דן בשאלות האם בן זוג רשאי להיכנס לשותפות עסקית ללא ידיעת בן הזוג השני? והאם חיוב בן הזוג בהחזר חובות משותפים מותנה בידיעת אותו בן זוג בדבר אותם חובות?

מדובר על תביעה רכושית בין בני זוג, במסגרתה תבעה האישה, בין היתר, איזונם של כלל הנכסים שצברו הצדדים במהלך החיים המשותפים ובכלל זה מוניטין אישי ונכסי קריירה. 

הנתבע רכש לאחר הנישואין מספר מבנים אשר הזכויות בהם רשומות על שמו בלבד או על שמו ביחד עם שותפים זרים. לא הייתה מחלוקת אמתית ביחס לאיזון המשאבים בנכסים השייכים לנתבע בלבד, ללא מעורבותם של שותפים זרים. לפיכך הוצהר לגבי נכסים אלו שהזכויות בהם נכללות בכלל הנכסים המשותפים והם ברי איזון. הובהר כי לתובעת זכויות בשווי הנכסים ולא בנכסים עצמם.

לגבי נכסים שיש בהם מעורבות של אנשים זרים נעשתה הבחנה לגבי שני סוגי נכסים. מבנים לגביהם כרת הנתבע חוזה שותפות עסקית עם א', במסגרתו הוסכם ש-א' ישפץ את המבנים ובתמורה יקבל 50% מדמי השכירות במשך 18 שנים (עד 2030). טענת הנתבע היא שלא ניתן לפרק את השיתוף בנכסים עד לשנת 2030. ומבנה שנרכש בשותפות קניינית עם ב' ביחס של 40% לנתבע ו-60% ל-ב'.

יצוין כי א' ו-ב' אינם צד להליך. ועל כן הובהר כי פסק דין זה אינו יכול לפגוע בזכויותיהם, בין אם הן זכויות קנייניות ובין אם זכויות חוזיות.

בית המשפט לענייני משפחה פסק בין היתר:

האם בן זוג רשאי להיכנס לשותפות עסקית ללא ידיעת בן הזוג השני?

 

ההסדר הרכושי שנקבע בחוק יחסי ממון מבוסס על העיקרון שבין בני זוג קיים שיתוף בנכסים שצברו במהלך הנישואין. המדובר בשיתוף דחוי (סעיפים 5-4 לחוק), לפיו קיימת הפרדה חפצית מוחלטת של הבעלות בקניינו של כל אחד מבני הזוג בתוך תקופת הנישואין, ומצד שני זכות אובליגטורית לכל אחד מהם למחצית שווים של כלל נכסיהם עם פקיעת הנישואין.

עד מועד הפקיעה או עד מועד מוקדם יותר הקבוע בחוק, רשאי כל אחד מבני הזוג לפעול ברכוש כרצונו. בן זוג החושש שבן הזוג השני עושה פעולה שיש בה כדי לסכל זכות עתידה שלו על פי החוק או (או על פי הסכם ממון שקיים ביניהם) או שיש חשש שכזה, רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק.

בית המשפט מדגיש קביעה כללית נוספת אותה ניתן ללמוד מסעיפים 5 ו-6 לחוק יחסי ממון, לפיה הזכות היחידה שרוכש כל אחד מבני הזוג לגבי נכסיו של השני ("לגבי" הנכסים ולא "בנכסים") אינה אלא זכות אובליגטורית. בסעיפים אלה מדובר במחצית שווים של הנכסים ועל הצורך בשומה לגביהם, כלומר מבלי לפגוע בבעלות בתור שכזו (ראו: שרשבסקי – קורינלדי, דיני משפחה, עמ' 416 (2015).

הזכויות במבנים נרשמו על שם הנתבע בלבד ונוהלו על ידו, ללא מעורבות התובעת. הנתבע אינו חולק על כך שהרכישה נעשתה במהלך תקופת השיתוף והוא אינו מבקש להוציא את שווי הזכויות במבנים מכלל הנכסים העומדים לאיזון.

במצב דברים זה השאלות העומדות לדיון הן אם צודקת התובעת בטענתה שבחתמו על חוזה השותפות, ללא ידיעתה, הפר הנתבע חובה כלשהי כלפיה ואם יש לעובדת אי הדיווח לתובעת נפקות בעת מימוש זכות האיזון. על שתי שאלות אלה בית המשפט משיב בשלילה.

רעיון השיתוף הדחוי משמעו הפרדה רכושית, על כן במהלך הנישואין רשאי היה הנתבע לפעול בו כרצונו.

בעניין חוזה השותפות עם א' נקבע כי שאלת מודעותה או אי-מודעותה של התובעת לכריתת החוזה עם א' אינה רלבנטית בעת הדיון באיזון המשאבים. הנתבע היה רשאי להיכנס לשותפות עסקית מבלי לקבל אישור מראש מאת התובעת, או למצער ליידעה על קיומו. רעיון השיתוף הדחוי, הקבוע בהסדר איזון המשאבים שבחוק משמעו הפרדה רכושית, על כן במהלך הנישואין רשאי היה הנתבע לפעול ברכושו כרצונו. זאת ועוד, אף לו היה מוכח שברכשו את המבנים או בחתמו על החוזה עם א' עשה הנתבע טעויות בעלות השלכות כלכליות, הרי שלא יכול להיות חולק שהנתבע נפגע בעצמו מאותן טעויות. עוד הוסיף שטעויות מעין אלה נמצאות בתחום ניהול הנכסים שהנתבע היה רשאי לעשות וכשם שהתובעת זכאית לקבל חלק ברווחים שצבר הנתבע, עליה לשאת גם בהפסדים אשר נבעו מהסיכונים שלקח על עצמו או מהטעויות שעשה.

נקבע ששווי הזכויות במבנים (להבדיל מהנכסים עצמם) נכלל בגדר הנכסים המשותפים העומדים לאיזון, בכפוף לזכויות החוזיות של א'. השמאי יישום את שווי זכויותיו הקנייניות של הנתבע במבנים אלה במועד הקובע, תוך הפחתת השווי כנובע מהסכם השותפות, אף זאת כפי שהיו במועד הקובע.

האם חיוב בן הזוג בהחזר חובות משותפים מותנה בידיעת אותו בן זוג בדבר אותם חובות

בחוק יחסי ממון נקבעו 2 הוראות מרכזיות בנוגע לסוגיית השיתוף בחובות בין בני זוג והדרך בה יש להתחשב בהם במסגרת האיזון:

"4. העדר תוצאות במהלך הנישואין

אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג,   להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."

"6. מימוש הזכות לאיזון

(א) לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים."

המסקנה היא שהכלל בנוגע לאיזון חובות זהה, במהותו, לכלל הנוגע לאיזון זכויות: הנישואין עצמם אינם מחילים, באופן אוטומטי, את חובותיו של בן זוג אחד על בן הזוג השני, אך החובות נלקחים בחשבון בעת איזון המשאבים, ככל שמדובר בחובות הנובעים מנכסים "פנימיים" ששווים נלקח בחשבון במועד האיזון.

בפסיקה הוכרו מספר חריגים בנוגע לכלל האמור. כך לדוגמה, התגבשה הגישה לפיה אין להשית על אחד הצדדים חובות שצבר בן זוגו כשאלה חובות בעלי אופי אישי, דוגמת חובות בגין הימורים, הוצאות לטובת מאהב או מאהבת וכו' (ראו לדוגמה בש"א (י-ם) 55615/04 ג.ש. נ' א.ש. [פורסם בנבו] (10.8.2005)). במקרה דנן לא העלתה התובעת טענות מסוג זה ביחס לחובות שהנתבע ביקש לנכות משווי זכויותיו. 

במקרה זה הנתבע טען שהחובות שהצטברו נובעים רובם ככולם מעסקיו, בהם ביקשה התובעת להכיר כעסקים משותפים. בית המשפט קבע כי, גם לו הייתה מתקבלת טענת התובעת כאילו לא ידעה על החובות, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי למנוע את ההתחשבות בחובות אלה במסגרת איזון המשאבים. בית המשפט הדגיש כי שממילא אין כל הכרח שבת הזוג תדע על קיום חוב מסוים כדי שתחויב להשתתף בהשבתו (ובלבד שהמדובר בחוב ששימש למטרות המשפחה, רכישת רכוש משותף, השבחתו וכיוצא באלה). בתובענות רבות לאיזון משאבים נשמעות טענות שבן הזוג העלים מבן הזוג השני רכוש, ולא מצאתי שעצם העלמת הרכוש מונעת חלוקתו.

בע"א 1229/90 קבע הנשיא שמגר ז"ל שההתחשבות בחובות המשותפים בעת האיזון נעשית בשני שלבים: תחילה, יש לאמוד את שווי הנכסים של כל אחד מבני הזוג ולנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, זאת בהתאם להוראות סעיף 6(א) לחוק. לאחר מכן, יש לערוך את האיזון לפי סעיף 6(ב) בו נקבע: "היה שווים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף".

על כן, יש לבחון מהם החובות שיש להכיר בהם במסגרת האיזון, ובשלב הראשון לנכותם מזכויותיו של הצד הטוען לקיומם. בשלב השני יש לבחון את יתרת הזכויות של כל אחד מהצדדים ולהשוות ביניהם.

מאחר שבמקרה דנן לא הוכיחה התובעת קיום חובות שיש להתחשב בהם במסגרת האיזון, אין לנכות מזכויותיה כל סכום. לפיכך, ניתן להקל ולקבוע כבר עתה שעל התובעת להשיב לנתבע מחצית מכל סכום אשר ינוכה מחלקו באיזון בשל חובות שיוכרו כמשותפים.

חישוב הסכומים יעשה לפי שיעור החובות במועד הקובע. כלל זה נועד להבטיח שככל והנתבע החזיר חוב כלשהו לאחר המועד הקובע הוא לא יפגע במסגרת איזון הנכסים הכולל.

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאמרים נוספים

תכתבו לי